כשם שיש לנו עשרה ימים, "עשרת ימי תשובה", בין ראש השנה ליום הכיפורים, מן הראוי לקבוע את הימים שבין יום השואה ליום העצמאות כ"שבעת ימי תעודה".
כפי שבין ראש השנה ליום הכיפורים נדרש היחיד לעשות חשבון נפש, לבחון את מעשיו בינו לבין המקום כמו בינו לבין הבריות, כשם שהיחיד מצווה לחזור בתשובה, להתנצל, להתחרט ולפעול כדי לתקן את דרכיו, ו"תפילה ותשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", כך, בשבעת ימי התעודה שבין יום השואה ליום העצמאות צריך עם ישראל – כציבור, לבחון את עצמו, לבדוק מדי שנה בשנה עד כמה הוא מצליח להגשים את התעודה שהוטלה עליו, את ייעודו, את מורשת המוות של השואה, את מורשת החיים של יום העצמאות. בשבעת הימים האלה ראוי שעם ישראל יעשה את חשבון הנפש ויבדוק בפנימיותו כיצד הוא מתמודד עם התעודה הניצבת בפניו: לבנות את עתידו על עם ישראל, שלו עצמו. שבעת ימי התעודה האלה צריכים להיות מיועדים גם ליחיד, אך בעיקר לחברה ולמוסדותיה, מוסדות הציבור. מערכות הציבור השונות הן שצריכות לבחון את עצמן ואת פעלן בימים שבין יום השואה ליום העצמאות.
הכנסת והממשלה צריכות לעשות בשבעת הימים הללו חשבון נפש; לשאול האם בפעולותיהן הן ממלאות את החובה שהציבה להן מורשת השואה: לקיים את עם ישראל לא רק קיום פיזי, אלא גם קיום ערכי ורוחני; האם נאבקו נכון ועמדו על משמר עצמאותו הרוחנית יהודית של העם, כפי שנתנו את דעתן על בטחון גבולות הארץ; האם צוואת השואה להבטיח את חייו של עם ישראל ואת ייחודו מוגשמת במדינת ישראל העצמאית.
המפלגות הפוליטיות במדינת ישראל צריכות לבחון את עצמן ולשאול האם עשו דיין, האם פעלו באמת להנהגתו של העם , כך שיחוש ויראה במדינת ישראל את ראשית הגאולה שלאחר השואה.
התנועה הציונית העולמית צריכה לפשפש במעשיה ולהשיב תשובת אמת על השאלה, האם אכן נלמד על ידה לקח השואה, האם הצליחה להיות גורם משמעותי בביסוס חייו העצמאיים של עם ישראל; עליה לבחון כיצד היא משפיעה על יהדות העולם, וכיצד היא מסוגלת להתמודד עם סכנות בנות זמננו של כליה והעלמות עם ישראל כתוצאה מאדישות וטמיעה.
מערכת החינוך במדינת ישראל צריכה גם היא לבחון את דרכיה בשבעת ימי התעודה האלה. מה הן התשובות שהשיבה מערכת החינוך, אם בכלל, על שאלות קשות ביותר שהעלתה השואה ואשר היו צריכות למצוא תשובה בהקמת מדינת ישראל. שאלות של זהות יהודית וזהות ישראלית, שאלות של הקשר בין העם לארצו, שאלות של זכויות המיעוט בקרב הרוב. שאלות של לאומנות ושנאה עיוורת, ועוד ועוד…
שבעת ימי התעודה האלה מיועדים גם לרבנות הראשית. כל עוד היא קיימת כמוסד ציבורי, גם עליה לבחון דרכיה בימים אלה. לא די ב"יזכור" ו"קדיש" ו"אל מלא רחמים" ביום השואה. לא די ב"הלל" (לעתים בחצי פה ובלא ברכה בשם ובמלכות) ביום העצמאות. גם הרבנות הראשית ושליחיה חייבים לבדוק בציציותיהם עצמם בשבעת ימי התעודה הללו ולשאול, כיצד מתמודד הממסד הדתי במדינת ישראל עם הגשמת ייעודו הרוחני והדתי של עם ישראל בארצו.
כל אחת מן המערכות הציבוריות הקיימות בארץ צריכות שבוע כזה של חשבון נפש. לבחון עצמן, לבחון את מעשיהן ומחדליהן, מטרותיהן, הצלחותיהן וכשלונותיהן, בין האש והעשן של השואה לבין זיקוקי הדינור של יום העצמאות. השאלה שכולנו נדרשים לענות עליה היא, האם אנו מגשימים את יעודנו כעם ישראל – שהנו כולו ניצול שואה, אוד מוצל מאש – במדינת ישראל העצמאית.
ימים כאלה של חשבון נפש לאומי דרושים לנו מאד. אילו עשינו אותו, ודאי היינו מוצאים שחשבון נפש כזה מניע אותנו לעשות יותר כדי שזכר השואה יהיה כוח דוחף לתיקון דרכינו, ושתחושת העצמאות מגדילה את תחושת האחריות.
אף כי אין אנו יכולים להכריז לבד על שבעת ימי התעודה האלה בין יום השואה ליום העצמאות ולהביא לכך שכלל העם יקבל את רוחם, לפחות נוכל אנו, כתנועה ליהדות מתקדמת, שגם היא מערכת ציבורית אחת מני רבות, להקדיש את השבוע הזה לשאלות של תעודה ויעוד.
מה תפקידנו שלנו, מה חלקנו ומה מקומנו בעיצוב עתידו של עם ישראל לאחר מוראות העבר? האם יש לנו היכולת הרוחנית, המוסרית, הערכית, להפוך את המשקע הקשה שהשאירה השואה על עמנו לכוח חיים שיעצב את עצמאותנו המדינית והרוחנית?
הזיכרון, ההזדהות והאמונה – יכולים להיות פתח תקווה לנו, ולכל עם ישראל.
