השאלה בדבר היותו של יום העצמאות חג דתי איננה יורדת מסדר היום הציבורי כבר שנים רבות. לכאורה השאלה אולי איננה שאלה כלל, שכן נראה שדרך ציונו של החג כבר התגבשה והתקדשה במסורת הישראלית.
ובכל זאת קיימת בעיה, משום שכנראה לא די בשירי ארץ ישראל עד השעות הקטנות של הלילה, או טיול המלווה בפיקניק למחרת. לא מספיק בהתייחסות לכוחה הצבאי של המדינה, או לחוסנה הכלכלי ובוודאי שלא די בחידון התנ"ך העולמי לנוער, או בטכס פרס ישראל. יותר ויותר נשמעת בחברה הישראלית הדרישה למתן יתר טקסיות "דתית" ממלכתית ליום זה – דרישה המגיעה גם מהשכבות שאינן מוגדרות כדתיות.
ההיסטוריה של הלוח העברי מלמדת אותנו בצורה מפורטת על הדרך בה נכנסו חגים, ימים טובים חדשים, אל הלוח העברי ונראה כי הדרך העתיקה הזאת תהיה גם הדרך החדשה כשאנו נדרשים למהות אופיו הטקסי-דתי של יום העצמאות.
כאשר אסתר ומרדכי סברו כי האירוע הנסי אותו חוו אינו יכול להישאר חוויה חד פעמית בלבד הם כותבים לכל קהילות היהודים ברחבי העולם ומבקשים להפוך יום זה ליום חג. וכך הפך חג הפורים לחג הבתר תורתי הראשון. כאשר יהודה המקבי ואחיו הגיעו למסקנה דומה הם פנו אל אחיהם היהודים בפזורה היהודית וחג החנוכה, שהיה עד אז חג מקומי ארץ ישראלי, הפך להיות לחג כלל יהודי.
חג הפורים וחג החנוכה התהוו והתגבשו במשך תקופה ארוכה עד אשר קבלו את צביונם המסורתי כפי שהוא מצוין על ידינו כיום. ובאמירה זו אני מתכוון לציון כלל יהודי ולא רק לציבור מסקטור מסוים. כאשר אנו מתייחסים לדרך קיומו של יום העצמאות כחג הרי שהתלבטות זו קיימת אתנו קרוב לששים שנה. החברה הישראלית איננה יודעת איך וכיצד לחוג את היום החשוב הזה ואולי הגיע הזמן לעצירה ולבדיקה לגבי הנהוג עד עתה ולחשיבה ותכנון לגבי העתיד.
במאמרו "יום העצמאות לאור ההלכה" כותב הרב שלמה גורן: "על מנת לשוות ליום העצמאות צביון מקורי על-פי התורה, יש להציב בראשונה את יסודותיו ההלכתיים על-פי המקורות בתלמוד ובאגדה ולברר מה הן המצוות והאזהרות, התפילות וההודיות, במידה ויש כאלה, המוטלות עלינו לפי תורת ישראל. לאור זה נוכל לקבוע לעצמנו את דמותו הכוללת של יום לאומי זה. נמצינו למדים מכל הראשונים שיש כוח בידי רוב ישראל לקבוע יום-טוב כיום שמחה, משתה וששון. כמו שקבעו אנשי כנסת גדולה בימי הבית השני את הימים הטובים המנויים במגילת תענית לזכר הניצחונות, הכיבושים, הניסים והנפלאות שעשה ה' לנו בארץ הזאת. יש ללמוד, אפוא, משיטה זו שכל סיבה שבכוחה להביא לידי התפעמות הנפש על נס מסוים שהתרחש לציבור או ליחיד, ואשר מעוררת חוויותיו של אדם לזכירת הטוב הגנוז בדרכי ההשגחה העליונה, בין שההתעוררות הזו באה על ידי הזמן שבו התרחש הנס, או על-ידי המקום שבו התרחש הנס, יש לברך ברכת שעשה ניסים…" הרב גורן מאשר בדבריו כי יש בכוחו של העם, ובודאי בכוח מוסדותיו הלאומיים, להכריז על יום מסוים כיום חג בגלל אירועים חשובים בחיי העם שיש להם קשר עם היום המדובר.
הרב גורן מתייחס בדבריו לברכת "על הניסים" הנאמרת בתפילת העמידה ובברכת המזון. ברכה זו מתאימה בודאי לציבור המתפלל, אך היא חסרת משמעות ליהודי הישראלי שאיננו ממבקרי בית הכנסת הקבועים ובכל זאת מקיים את הטכסים היהודיים בביתו.
במסורת היהודית התגבשה לאורך תקופה ארוכה טקסיות ביתית "מסורתית" לציונו של חג ומועד. ציון זה מלווה בדרך כלל בסממנים קבועים החוזרים, בדרך כלל, על עצמם. הדלקת הנר, ברכה על הכוס וקריאת טכסט חגיגי ייחודי הפכו במשך הזמן לסממנים חוזרים על עצמם בהווי החג והמועד שלנו. יש מקום אפוא לאמץ סממנים אלו גם לחג העצמאות כיחידה טקסית לכלל האוכלוסייה. באחוז ניכר של הבתים היהודים במדינה נמצא מספר לא מבוטל של תשמישי קדושה כאשר כוס הקידוש ופמוטי השבת הם החשובים שבהם. כך הדבר גם לגבי החנוכייה וקערת הפסח.
