ניסן תשע"ב
האזנתי לנאומך בעניין ובתשומת לב רבה. המפגשים שתיארת בפתיחת הנאום נגעו לליבי, הם הדגישו את מה שידענו: כל ניצול הוא עולם בפני עצמו, כל סיפור נושא איתו בקליפת אגוז את סיפורינו שלנו, את סיפור השואה, הגבורה, התקומה. כל סיפור הוא סמל, כמו הנגר שעזר לבנות את השולחן עליו נחתמה הכרזת העצמאות.
גם נוכחותך, כראש ממשלת ישראל, הוסיפה, מעבר למימד הרשמי, משמעות סמלית עמוקה למעמד כולו: העומד בראש ממשלת ישראל החופשית מצדיע לניצולי השואה.
עם כל זאת עורר בי נאומך מחשבות ותהיות אותן אשמח לחלוק איתך. השואה, ללא ספק, היא חלק בלתי נפרד מחיינו כאן, היא חלק בלתי נפרד מחיי ברמה האישית ביותר. מאז התיכון קראתי בלהיטות לא מוסברת סיפורי שואה, עדויות, מקורות היסטוריים וספרותיים, וזאת למרות שהורַי וכל משפחתי המורחבת הגיעו לארץ מעיראק. מאז שהכרתי את אבי והחלטנו להינשא ולהקים משפחה – השואה הפכה למוחשית עוד יותר. ההתוודעות ההדרגתית לסיפורה של ארטמיס, ההכרה בחותם הכאב והאסון שהיא נושאת, ההבנה – גם היא איטית ומצטברת – שסיפור החיים היוצא דופן הזה מהדהד גם בחיינו שלנו, ההתבוננות באופן שהוא נצרב בזכרון המשפוחתי, במסע החיים של ילדינו, כל אלה הם עבורי מציאות כמעט יום יומית, אם כי לא תמיד מדוברת וגלויה.
אני שותפה מלאה, לכן, לתחושה שעלתה מדבריך, כי מעֵבר לסיפורים האישיים, השואה היא חלק בלתי נפרד מחיינו כאן, במדינת ישראל.
אך מנקודה זו ואילך, בכל מה שנוגע ללקחי השואה ולמסקנות שעלינו להסיק ממנה והאופן שבו ראוי שחיינו כאן ישקפו את התובנות שלנו מן השואה – מכאן, עִם כל הכבוד הראוי, דעותינו נחלקות.
ישראל חזקה? צבא? ביטחון? כמובן, בכך הרי אין ספק. אלה הם דברים שראויים להיעשות, בכל יום, בכל רגע, בנחישות וללא היסוס. אבל החוזק והכוח הם בעיני הם רק אמצעי ולא תכלית בפני עצמה. המטרה אינה הישרדות. המטרה אינה להוכיח לעולם שאנחנו מסוגלים לקיים מדינה יהודית עצמאית. המטרה, התכלית, היא 'להיות עַם חופשי בארצנו'.
חופשי לבחור איך ומתי לפעול, וגם איך ומתי להימנע מלפעול. חופשי לבחור את סולם הערכים שלו, את סדרי העדיפויות שהוא חי לאורם. חופשי לבחור איך לעצב את זהותו, חופשי להחליט מיהו אוייב ומיהו אוהב.
האופן שבו אתה מציע להפנים את סיפור השואה – שכל איום על המדינה חייב להתפרש כאיום קיומי, אחרת אנחנו חוטאים – כפי שהסברת – בעצימת עיניים, שאנחנו חייבים להגיב על כל איום על מנת להבטיח את עתידנו, שביום פקודה נישאר בודדים לגורלנו – האופן הזה לטעמי לא משאיר בידינו את חופש הבחירה. הוא מותיר אותנו מאויימים, נרדפים, מכלים את כוחותינו במלחמת קיום, במאבק הישרדות.
אינני מנסה לטעון ש'להיות עַם חופשי בארצנו' משמעו לכסות עיניים ולחיות באשלייה מתוקה של חירות. 'להיות עם חופשי בארצנו' זה לבחור איפה לשים את הדגשים. זה לעשות לביטחוננו את כל הנדרש, אבל לא להפוך את הביטחון לסיפור שלנו, זה להימנע מלהפוך את השואה לקרדום לחפור ולהסביר בו את עמדותינו, ולהצדיק את האופן שבו אנחנו מתנהלים. להיות עם חופשי בארצנו משמעו להפנים את השואה ולספר בה, על מנת להפוך את המדינה למקום פתוח, שוויוני, מקום של גיוון תרבותי, מחשבתי ודתי, מקום של הכרה מלאה בערך האדם ובערך החיים, מקום שראוי וטוב לחיות בו. 'להיות עַם חופשי בארצנו' זה לבחור להשקיע בצדק חברתי, להשקיע בחינוך ערכי, להשקיע באיכות החיים, להשקיע בבניית חיים של משמעות, למרות ועל אף ובצל הנטל הביטחוני, שבו עוסקים כי צריך אבל לא מדברים ודשים בו, ולא מניחים לו להפוך לתמצית קיומנו פה.
השימוש בשואה ובמוראותיה בציבוריות הישראלית היום היא חרב פיפיות. היא אולי יכולה להשיג מטרות קצרות טווח של לכידות ושל אחדות, של הסטת הזרקור מהפערים הכלכליים, מהקיטוב החברתי, מהמחלוקות העקרוניות בשאלות ליבה בין ציבורים ומגזרים שונים. אבל הרווח הוא קצר ומתפוגג במהרה. לטווח הארוך הפריטה על המיתר של מלחמת קיום ומאבק הישרדות יותיר אותנו בסופו של יום מותשים, נטולי התלהבות ונעדרי שמחת חיים.
אנחנו כאן בזכות הסיפור הייחודי, המשמעותי, המופלא שלנו כעַם.
אנחנו כאן בזכות הסיפור היהודי של יציאת מצרים – המאבק הבלתי נלאה לחירות – קודם כל חירות אמונית ורעיונית, המאבק על הזכות הבסיסית לבחור – כי זו בעיני המשמעות של היותנו עם בחירה: עַם שמסוגל, שמצוּוה, לחיות מתוך בחירה.
אנחנו כאן בזכות הסיפור היהודי – סיפור של עַם קטן עִם אמונה גדולה, עם מסורת ארוכת שנים של לימוד, של מחלוקת, של חתירה בלתי נלאית לחיים ראויים יותר ולעולם מתוקן יותר.
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי – כתב הנביא זכריה.
לא מפני שהאמין שאפשר לנצח מלחמות רק ברוח. אבל מכיון שידע והבין שהחַיִל והכוח הם רק אמצעי, הם התנאי, שתכליתו לחיות חיים של משמעות, חיים של בחירה.
