הדמות המשפיעה ביותר הן על היהדות הרפורמית והן על התנועה הציונית ושל המדינה שבדרך היה הרב אבא הילל סילבר. הוא נולד בליטא, אך היגר בתור ילד לניו יורק. הוא מוסמך כרב, במקביל לתפקידיו המקצועיים כרב קהילה הוא היה מעורב בהקמת ארגונים ציונים חשובים כמו המגבית היהודית המאוחדת (United Jewish Appeal) ושימש כנשיא המגבית המאוחדת למען פלשתינה (United Palestine Appeal). בין השנים 1947-1945 כיהן סילבר כנשיא איגוד הרבנים הרפורמים בצפון אמריקה, ובמקביל שמש כנשיא הארגון הציוני האמריקאי (ZOA). במהלך כל שנות פעילותו, זהותו הציונית וזהותו הרפורמית, נשזרו זו בזו והיו למעשה בלתי נפרדות. בשנת 1947 הוא משמש כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בארה"ב ובכך נהיה בפועל לנציגה הבכיר של התנועה הציונית בצפון אמריקה ובפני המוסדות הבינ"ל ובראשם האו"ם. מתוקף תפקידו הוא ייצג את התנועה הציונית בדיון שבעקבותיו גובשה תוכנית החלוקה
בדבריו בפני עצרת האו"ם במאי 1947 הציג נאום ברור ובו הוא הזכיר לאומות המאוחדות את מחויבותם לסיום המנדט ואת תמיכתן של המעצמות השונות בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנאומו ניכרה בהחלט גם טביעת היד של ערכיו והשקפותיו כרב וכמנהיג רפורמי, שדבקותו שעתידו הלאומי והריבוני של העם היהודי השתלבה במחויבותו לערכים מודרניים כלל אנושיים:
תמיכתה של ברה"מ בתוכנית החלוקה נזקפת במידה רבה לפעילותו הדיפלומטית ולקשריו עם גורמי ממשל בארה"ב ובברה"מ גם יחד.
הרב סילבר לא עלה לארץ גם בגלל תחושתו כי עתידו של העם היהודי יקבע גם על ידי המתרחש בתפוצה היהודית הגדולה ביותר לאחר השואה – ארה"ב. בצד מנהיגותו הציונית המשיך הרב סילבר משך כל שנות מנהיגותו לפעול לחיזוק התרבות והמסורת היהודית בקרב יהדות ארצות הברית. הוא הדגיש את תפקידה המכונן של השפה העברית ואת חשיבותו המכרעת של החינוך היהודי בתפוצות.
"…עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת… .ראוי כמובן שיהא ברור… שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות…"
מתוך הנאום של הרב אבא הלל סילבר בפני האו"ם 1947
"חובה עלינו להדגיש בכל כוח של הדגשה את לימוד הלשון והספרות העברית. בלעדי לימוד העברית תהא יהדות אמריקה נדונה לעקרות רוחנית…
אם יינתן גורל היהדות בידי יהודים, שיהדותם היא רק אונס או מקרה או תנועת חן ארעית, ייתנוה לשקוע בבערות ואדישות… אם יוחזק ההגה בידי יהודים שיהדותם היא להם הכרח פנימי, ברית קודש חתומה בנפשם, הרוצים בהמשך דרך התהילה של היהדות – העם ותרבותו גם יחד – כי אז מובטח לנו שיקומו ויתבססו גם המוסדות הדרושים לפאר חיינו, ובראשם בית הכנסת ובית הספר – ביחוד בית הספר !"
