לכל איש יש שם

בטקסי יום הזיכרון לשואה שמתקיימים בעולם כולו, מקיימים בשנים האחרונות מסורת חדשה יחסית:  הקראת שמותיהם של אחדים מאחינו ואחיותינו שנספו בשואה, ואמירת קדיש לזכרם. 

28/03/2023
הרבה מירה חובב
יום השואה

"לכל איש יש שם"

מבין קוראי השמות בטקסים, אחדים מקריאים שמות ששמעו בבית, מפי אמא או אבא או סבתא או דוד רחוק.  אחרים ישמשו כשליחי מצווה ויקריאו שמות שמעולם לא שמעו את שמעם, ושהם פוגשים בהם לראשונה על גבי דף הנייר שבידיהם.

פעמים רבות כבר תהיתי לפשר המחווה הזאת, הקראת השמות –  האם יש לה משמעות של אמת, או שמא תחילתה בכוונה טובה ובעלת ערך חינוכי רב, אך סופה בעניין טכני ומייגע,
רשימות- רשימות, שככל שהן מתארכות דומה שהן מאבדות ממשמעותן;

כשהפנים, והחיים, כמו גם המיתות הנוראות שעמדו אי פעם מאחוריהן, הולכים ומתפוגגים.

שאלתי את עצמי האם יש בכוחו של האקט הסמלי הזה להשיג את מה שלא השיגו שיעורי ההיסטוריה בבית הספר, מסעות הנוער והחיילים לפולין, הביקורים במוזיאונים או המפגשים פנים אל פנים עם אחרוני הניצולים.

ניסיתי בכל זאת לחשוב מהו עבורי שם, ומהי עבורי המשמעות של הקראת שמות נספים בטקסים.

גדלתי כבת לניצולי שואה, שלא לגמרי שתקו, אבל גם לא באמת דיברו.  הוריי הילכו בזהירות בין שברי הזכרונות, בלי להרפות מהם או להתכחש אליהם, בלי לנטוש או להתנער משפות האם שלהם, מן המבטא שליווה את העברית שבפיהם או מן המנהגים האירופאים שלהם.  אך בה בעת הם התאמצו לדבוק בנורמאליות, להיות אסירי תודה על מזלם ששפר עליהם להקים בית במדינת ישראל העצמאית, להוליד ילדים ונכדים ולהביט קדימה, לקיים את מה שנאמר "ובחרת בחיים".

משום כך, הסיפורים שלא שמעתי מפי הורַי רבים כנראה בהרבה מאלה ששמעתי. צאבל היה דווקא דבר אחר ששמעתי בבית שוב ושוב:

שם.
שמו של סבי, אבי אמי.

השם הזה מעולם לא הופיע בביתנו בתוספת סיפורי זוועה או הרצאות היסטוריות על גורל העם היהודי.  נסיבות מותו וגם התאריך המדויק 31 בדצמבר 1944, היו אמנם ידועים לנו, אך לא היו עיקרו של הסיפור.  השם הזה התגלגל על הלשון בטבעיות, בדיוק באותם הקשרים שבהם אני מספרת לילדיי היום זכרונות מילדותי, במבט משועשע מהתחלפות הזמנים, ובחיוך של געגוע למי שקראנו לו כולנו, אבי ואמי, אחי הקרוי על שמו, וגם אני:
"סבא אליעזר". פשוט ככה.

אלו היו סיפורים על איש ישר דרך שזכה לכבוד רב משכניו כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה.  שמענו על סבא אליעזר מנהל חשבונות מסודר מאד שסירב "לעגל פינות" והיה לו בית עסק משגשג.   סיפרו לנו שאת מעט השיער הג'ינג'י שעל ראשו המקריח סבא אליעזר נהג לגלח ושהוא בילה עם המשפחה המורחבת בחופשות על חוף הים.  אז באיזה אורח מוזר, אף על פי שלא היה לי מעולם סבא, יש לי סבא שאהבתי אותו מאד, אני אפילו מכירה אותו היטב.  סבא אליעזר.

מאז ומעולם פחדתי לגעת במאורעות השואה עצמם, וגם היום אני מוצאת את עצמי נמנעת בכוונה מלהתעמק בפרטים.

אבל שמו של סבא אליעזר, כמו שמותיהם של כל אלה מן הנספים שמעולם לא שמענו את שמעם, אולי יכול להיות בשבילנו קצה חוט להיאחז בו, חלון אפשרי אל עולמם של הורַי סבַי ובני דורם, עולם ומלואו של חיים שוקקים שהיו שם לפני כן, ואינם עוד.

"לכל איש יש שם".

לנשמת סבי, לָאיוֹש-אליעזר קֶלֶטִי הכהן, הי"ד

דילוג לתוכן